Nedarim
Daf 17a
משנה: הַשּׁוּתָפִין שֶׁנָּֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה אֲסוּרִין לִיכָּנֵס לֶחָצֵר. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין מִלְּהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִם וְתַנּוּר וּמִלְּגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין. הָיָה אֶחָד מֵהֶם מוּדָּר מֵחֲבֵירוֹ הֲנָייָה לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ. כּוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ.
Traduction
Lorsque 2 associés (111)Deux propriétaires de maisons auxquelles on accède par une cour commune. se sont réciproquement interdit par vœu de jouir l’un de l’autre, il leur est défendu d’entrer même dans la cour qu’ils ont en commun. R. Eliézer b. Jacob dit: chacun peut entrer dans sa propre maison; mais il leur est défendu à tous deux (même d’après lui) d’ériger dans la cour commune un moulin, ou un four, ou un poulailler. Si l’un d’eux s’interdit par vœu de jouir de son prochain, il ne devra pas même entrer dans la cour commune. Selon R. Eliézer b. Jacob, l’un peut arguer qu’il est censé dire à l’autre: ''j’entre dans ma part, non dans la tienne''; en ce cas, on contraint celui qui a énoncé le vœu à céder sa part au voisin.
Pnei Moshe non traduit
מתני' השותפין. שיש לכל אחד מהן בית בחצר והחצר שלפני הבתים שניהן שותפין בה ובזמן שיש בחצר דין חלוקה והוא שיהיה ארבע אמות לכל אחד מהשותפין מלבד חצר שלפני הפתחים בהא כ''ע מודים דשניהם אסורים ליכנס בחצר עד שיחלוקו ולא פליגי אלא בחצר שאין בו דין חלוקה דרבנן סברי אין ברירה וכל טפח וטפח של שותפין הוא כדאמר בגמ' וכל אחד מהם בשל חבירו הוא נכנס וראב''י סבר יש ברירה וזה נכנס לתוך שלו וזה לתוך שלו:
שניהם אסורין כו'. ואפילו ראב''י מודה בכל הני דהואיל והשותפים מעכבים זע''ז אם ירצו ואם הוא מוותר לו אסור דוויתר אסור במודר הנאה:
כופין את הנודר. בגמ' מפרש לה:
וְהַלָּהּ נוֹטֵל וְאוֹכֵל וְרִבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. מַאי טַעֲמָא דְרִבִּי יוֹסֵי. מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם נִדְרוֹ לְהֶבְקֵירוֹ. הָא הֶבְקֵירוֹ לְנִדְרוֹ לֹא. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם נִדְרוֹ לְהֶבְקֵירוֹ. מָה בֵּין שֶׁקָּדַם הֶבְקֵירוֹ לְנִדְרוֹ. אָמַר לוֹן. לֹא עָלַת עַל דַּעְתּוֹ לֶאֱסוֹר מַה שֶׁהִבְקִיר. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. הָכֵין קָשׁוֹן קֳדָמוֹי. הָא הֶבְקֵר יָחִיד לֹא. וְהָא תַנִּינָן וְהַלָּהּ נוֹטֵל וְאוֹכֵל וְרִבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אֲמַר לוֹן. לֹא עָלַת עַל דַּעְתּוֹ לֶאֱסוֹר מַה שֶׁהִבְקִיר. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי אַבָּא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק. הַמַּבְקִיר שָׂדֵהוּ לָעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. אַתְייָא כְרִבִּי מֵאִיר. רִבִּי מָנָא בָעֵי. מָה אַתְּ אָֽמְרָת. לִשְׁלֹשָׁה. לִפְנֵי שְׁלֹשָׁה. עַל דְּאַתְּ מַקְשֵׁי עַל רִבִּי מֵאִיר קְשִׁיתָהּ עַל דְּרִבִּי יוֹסֵי. מָה אַתְּ אָֽמְרָת. לָעֲשָׂרָה. לִפְנֵי עֲשָׂרָה. 17a אָמַר לֵיהּ. הִבְקִירָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם חוֹזֵר בּוֹ וְחַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת. בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ וּפָטוּר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת.
Traduction
(108)En tête est une page traduite en (Pea 6, 1). – Pourquoi ''R. Yossé interdit-il ce subterfuge'' (§ 8)? C’est qu’il dit (109)Ci-dessus, 5.: lorsque l’interdit par vœu a précédé l’abandon des biens, l’interdit leur est applicable (et subsiste malgré l’abandon ultérieur). Mais, fut-il objecté à R. Yossé: puisque tu parles du cas où le vœu a précédé l’abandon (admettant donc qu’il n’y a pas d’abandon avant la prise de possession par le bénéficiaire), qu’importe que la déclaration d’abandon ait précédé l’énoncé de l’interdit (puisqu’en tous cas, lors de cet énoncé, nul n’avait encore acquis ces biens)? Voici, dit-il, pourquoi il est permis d’en user si l’abandon a eu lieu d’abord: c’est que, lors du vœu, il n’a pu entrer dans la pensée de celui qui l’a énoncé l’interdire ce qu’il avait abandonné. R. Yona, R. Aba, R. Hiya, au nom de R. Simon b. Yoçadaq, disent: celui qui a abandonné son champ à dix personnes ne peut plus le reprendre. Sur quoi (110)Le texte interverti est rétabli par le commentaire Pné-Mosché., R. Yona dit avoir observé à ce dernier: il est vrai que l’on ne peut pas revenir sur l’abandon fait à dix personnes, mais cela me semble possible pour l’abandon fait à une seule; et pourtant il vient d’être dit, sur les termes de la Mishna: ''R. Yossé interdit ce subterfuge'', que, lors du vœu, il n’a pas pu entrer dans la pensée de l’énonciateur d’interdire l’abandon déjà accompli, celui-ci étant irrévocable, fût-ce à une seule personne. De même, l’abandon fait à 3 individus est définitif; et ceci, dit R. Yossa, est conforme à l’avis de R. Meir. R. Mena demanda: au lieu de parler d’abandon ''à trois personnes'', pourquoi ne pas dire ''devant elles''? (Leur présence n’est pas le point plus important)? Toutefois, au lieu de faire cette question sur l’avis de R. Meir (au sujet des 3 assistants), on pourrait aussi la poser au sujet de l’avis préalable de R. Yossé, relatif à l’abandon pour 3 personnes, et demander que ce devrait être abandonné devant elles, non à elles. En réalité, voici quelle doit être la version (selon R. Yossé): Sur un abandon accompli par devant 2 personnes, on peut revenir (on peut le reprendre), et ce bien sera sujet aux dîmes (n’étant pas réellement abandonné); mais sur l’abandon accompli par devant 3 personnes, on ne peut plus revenir, et comme celui-ci est définitif, un tel bien n’est plus sujet aux dîmes.
Pnei Moshe non traduit
מ''ט דר' יוסי מפני שקדם נדרו להבקרו. וחל האיסור על נכסיו והילכך אפילו הפקירן אח''כ אסורין על זה אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מודה ר' יוסי דלא חל הנדר על מה שהבקיר:
בעו קומי ר' יוסי. הקשו אותו בני הישובה דקאמרת טעמא מפני שקדם נדרו להפקירו הא לדידך לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וא''כ מה בין שקדם נדרו להפקרו או הפקרו קדם לנדרו הא כי נדר אכתי לא זכה ביה שום אדם ולעולם יהיה אסור:
אמר לון. היינו טעמא שאם קדם הפקרו לנדרו דמותר שלא עלת על דעתו בשעת הנדר לאסור מה שהפקיר ואין ה''נ דאי הוה הדר מצי הדר ביה ואי הוה אסיר ליה בפירוש הדבר שהפקיר הנדר חל אלא דמסתמא אמרינן אין דעתו על מה שהבקיר. והיינו כדמפרש ר' יוחנן טעמיה דר' יוסי בבבלי שם:
וה''ג ר' יונה ר' אבא כו' עד אינו חוזר בו. וגי' הדפוס משובשת ומוחלפ' היא וכלו' אפי' לר' יוסי אינו חוזר בו:
אמר ר' יונה הכין קשון קדמוי. כן היינו מקשים לפני ר''ש בן יהוצדק דקאמר המבקיר לעשר' בני אדם אינו חוזר בו הא הבקר יחיד לא והא תנינן והלה כו' ור''י אוסר ומפרש טעמא משום שלא עלת על דעתו לאסור מה שהפקיר אלמא אפי' הפקר ליחיד הוי הפקר ואם ההפקר קדם לא חל הנדר:
חסר כאן וע''כ דה''ג המבקיר לשלשה אינו חוזר א''ר יוסה ואתייא כר' מאיר. כלומר הא דאמר ר''מ אינו חוזר אם הבקיר לשלשה והיינו דבעי ר' מנא עלה דקאמ' לשלשה הכי הוה ליה למימר לפני שלשה דאין קפידא אם ההפקר להרבה בני אדם או לא אלא שאם הפקיר בפני רבים משום דאוושא מילתא ותו ליכא למיחש לרמאות:
ומתמה הש''ס על דנטר ר' יונה ומקשי על דברי ר''מ ולמה לא הקשה לו בדברי ר' יוסי דקאמר לעשרה לפני עשרה הוה ליה למתני:
אמר לי'. סיומא דמילתיה דר' מנא הוא אלא שהש''ס הפסיק לדייק בדבריו כדאמרן וכלומר דא''ל לא תיתני לא לעשרה ולא לשלשה אלא כך שנינו אליבא דר' יוסי הבקירה בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות דלא הוי הפקר בפני שלשה אינו חוזר אפי' לר' יוסי דכל שהפקיר בפני ג' הדבר מפורסם ולא הוי כמתנה ופטור מן המעשרות וכן מחלק אליבא דר' יוסי בבבלי סוף פירקין:
סליק פירקא בס''ד
Nedarim
Daf 17b
הלכה: הַשּׁוּתָפִין שֶׁנָּֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה כול'. רַבָּנִין אָֽמְרִין. כָּל טֶפַח וְטֶפַח שֶׁלַּשּׁוּתָפִין הוּא. רִבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר. זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. אִם הָֽיְתָה חָצֵר חֲלוּקָה פְּסֵיפָס אַף רַבָּנִין מוֹדֵיי. עָמַד אֶחָד מֵהֶן וּמָכַר אֶת חֶלְקוֹ אַף רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מוֹדֶה. הִתְנוּ בֵינֵיהֶן עַל מְנָת לְוַותֵּר בְּחֶזְקַת שׁוּתָפִין הֵן. לֹא צוֹרְכָה דְּלָא הִתְנוּ בֵינֵיהֶן עַל מְנָת לְוַותֵּר. מָה אָמַר בָּהּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. 17b וְהָא תַנִּינָן תַּמָּן. לוֹקֵחַ בְּיֶתֶר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת. מָה אָמַר בָּהּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְהָא תַנִּינָן תַּמָּן. לֹא יַשְׁאִילֶינּוּ וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ. מָה אָמַר בָּהּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְהָא תַנִּינָן תַּמָּן. לֹא יִמְכּוֹר וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ. וְהָא דְאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יָקִים. שֶׁלֹּא יִשְׁהֵא.
Traduction
Selon les Rabbins (l’interlocuteur anonyme de R. Eliézer b. Jacob), ''il est défendu d’entrer dans la cour'', parce que chaque espace d’un palme est en commun aux 2 associés en question. R. Eliézer b. Jacob dit: chacun peut entrer dans sa propre maison''; mais, si la cour est séparée en deux par une palissade, les rabbins permettent aussi que chacun entre dans sa part distincte. Si l’un d’eux s’est mis à vendre sa portion de bien, R. Eliézer b. Jacob reconnaît aussi qu’il sera défendu d’y entrer (112)Il ne reste pas même au vendeur la faculté d'y marcher.. Lorsque les deux associés ont conclu ensemble l’accord de pouvoir jouir des choses insignifiantes (superflues), il est évident qu’ils restent chacun dans leur situation respective d’associés (et que chacun peut tirer parti de son côté); mais la question est de savoir quelle est la règle si les deux associés n’ont pas conclu d’avance cet accord? Est-ce qu’en ce cas R. Eliézer b. Jacob permet l’accès, malgré l’interdit réciproque de jouir l’un de l’autre? De même, quel serait son avis au sujet du cas émis plus haut (3, 8): ''Si l’on s’est interdit de jouir d’aucun israélite, on devra acheter les produits au-dessus de leur valeur, ou les vendre au-dessous de la valeur'' (de façon à n’en tirer aucun profit)? Et quel serait son avis pour le cas suivant (4, 7): ''Si l’on s’est interdit de jouir de son prochain, on ne devra ni rien lui prêter, ni lui emprunter, ni lui vendre'', et pour le suivant (§ 4): ''Si quelqu’un s’étant interdit de jouir de son prochain, tombe malade, ce dernier devra rester debout en lui rendant visite, non s’asseoir''; car, ajoute R. Simon b. Yaqim, le visiteur ne devra pas trop longtemps rester chez le malade (qu’il obligerait ainsi)?
Pnei Moshe non traduit
גמ' רבנין אמרי. טעמא דפלוגתייהו מפר' כדפרישית במתני':
חלוקה פסיספס. אם היתה חלוקה ביניהן במסיפס וניכר חלק כל אחד אף רבנן מודו דכל א' נכנס לתוך שלו וקמ''ל דאף שאינה חלוקה. אלא במסיפס בעלמא:
אף ראב''י מודה. שאסור ליכנס דלא תימא דשייר לעצמו דריסת הרגל שיהא מותר ליכנס כבתחילה קמ''ל:
התנו ביניהן ע''מ לוותר כל הדברים שרגילין השותפין להקפיד זה על זה ואם התנו ביניהן מתחלה לוותר זה לזה בהא פשיטא לן לר''א ב''י שבחזקת שותפין הן שכך התנו ביניהם וכל אחד ואחד משתמש בשלו הוא:
לא צורכא. האי דקא מיבעיא לן בשלא התנו ביניהן מתחלה ע''מ לוותר מה אמר בה ראב''י אם הוא מתיר כשנדרו הנאה זה מזה להשתמש לכל אחד אפי' בדברים שאין דרכן לוותר:
והא. כלומר וכן הא דתנינן תמן בפ''ג קונם שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות וכן הא דתנינן בפרק ד' המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ימכור כו' וכן הא דאמר רבי שמעון בן יקים לעיל גבי המודר הנאה מחברו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב גזירה שמא ישהא בישיבה בכל כי הני קפידא בעי הש''ס מה אמר רבי אליעזר בן יעקב בשותפין שנדרו הנאה זה מזה אם הוא מתיר בהן כמו שמתיר בדריסת הרגל או לא:
שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין מִלְּהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִים וְתַנּוּר וּמִלְּגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין. נִצְרְכָה לְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. דּוּ מַתְנִיתָא הַשּׁוּתָפִין שֶׁנָּֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה. מִפְּנֵי שֶׁנָּֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה. הָא אִם לֹא נָֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה סְתָמָן כִּמְוָו‍ֽתְרִין אֵילּוּ לָאֵילּוּ. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. נָהֲגוּ הַשּׁוּתָפִין לִהְיוֹת כִּמְוָוֽתְרִין זֶה אֶת זֶה בִדְבָרִים הַלָּלוּ. תַּמָּן תַּנִּינָן. אֵילּוּ דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן חֲזָקָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. הַמְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין בֶּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְיֵאוּת. מַה נַפְשָׁךְ. אִם יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְגַדֵּל הֲרֵי גִידֵּל. אִים אֵין לוֹ רְשׁוּת לְגַדֵּל הֲרֵי הֶחֱזִיק. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי בְּנָיָה. בַּכֹּל הַשּׁוּתָפִין מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה חוּץ מִן הַכְּבִיסָה. מִפְּנֵי כְבוֹד בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי מַתַּנְייָה. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר מָקוֹם שֶׁהַנָּשִׁים מְכַבְּסוֹת. אֲבָל מָקוֹם שֶׁהָאֲנָשִׁים מְכַבְּסִין לָא בְדָא. וְדָא דְאַתְּ אֲמַר חוּץ מִן הַכְּבִיסָה בְחָצֵר. בְּכָל הֶחָצֵר. בְּרַם בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דְּחַבְרֵיהּ לֹא מָצֵי מִימְחֵי בְיָדֵיהּ. אִם הָיָה הַמָּקוֹם מְשׁוּפָּע אֲפִילוּ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דְּחַבְרֵיהּ מִימְחֵי הוּא בְיָדֵיהּ. דּוּ אֲמַר לֵיהּ. אַתְּ שְׁפַךְ וְהוּא אָתֵי לְגַבִּי. תַּנֵּי. מְקוֹם הַתַּנּוּר מְקוֹם הַכִּירַיִים אֵין לָהֶן חֲזָקָה. עַל גַּבֵּיהֶן אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּ יֵשׁ לָהֶן חֲזָקָה. אָמַר רִבִּי זְעִירָה. וּבִלְבַד קִירוּי שֶׁמּוֹעִיל לַתַּנּוּר.
Traduction
(Quel est son avis, en ces divers cas, s’il s’agit de deux associés qui sont en interdit réciproque)? Il doit y avoir interdit, selon lui, puisque la Mishna dit: ''Il leur est défendu à tous d’eux d’ériger dans la cour commune un moulin, ou un four, ou un poulailler''. Or, ces mots ne sont nécessaires que selon R. Eliézer b. Jacob; car d’après les autres sages, il va de soi que c’est interdit, puisqu’aux termes de la Mishna: ''Si 2 associés se sont réciproquement interdit de jouir l’un de l’autre, il leur est défendu d’entrer même dans la cour''; c’est en raison de l’interdit réciproque, tandis qu’à défaut de ce détail l’indication vague équivaut à l’accord tacite de pouvoir jouir de part et d’autre de choses insignifiantes. On a enseigné ailleurs (113)(Baba Batra 3, 7).: Pour certaines choses il y a présomption, et pour d’autres non; parmi ces dernières, on classe l’érection d’un moulin, d’un four, ou d’un poulailler dans la cour. Or, il s’agit là d’un espace commun à deux associés; car, pour les sujets énoncés, les associés semblent s’accorder tacitement à se les abandonner réciproquement comme secondaires. R. Eléazar dit (114)J., Ibid., ( 14b).: l’acte d’élever des volailles dans une cour qui ne vous appartient pas, constitue une présomption de possession (non dans la cour de 2 associés). Cet avis est bien fondé, dit R. Yossé, en vertu de ce dilemme: ou bien l’élevage a eu lieu avec l’autorisation, du propriétaire, et celui-ci ne réclamera rien; ou bien l’élevage a eu lieu sans autorisation, mais aussi sans réclamation du propriétaire, ce qui équivaudra à une présomption de possession. R. Yohanan dit au nom de R. Bania (115)J., Ib., 1, 5 ( 13a).: les associés peuvent s’empêcher l’un l’autre de se livrer dans la cour commune à des travaux fixes, sauf le lavage, par respect pour les filles d’Israël (pour ne pas les contraindre à avoir une tenue négligée au dehors). Toutefois, objecte R. Mathnia, cette observation est juste dans les localités où les femmes lavent; mais où les hommes lavent, il n’y a pas lieu de l’appliquer, avec cette restriction que le lavage pourra être interdit dans le total de la cour, non dans l’espace des 4 coudées avoisinant l’un des associés (c’est son bien propre). Cependant, si ce dernier espace est en pente, bien qu’il s’agisse des 4 coudées voisines de sa part, le voisin peut l’empêcher, en lui faisant observer que l’eau versée sur le bien de l’autre s’écoule sur son propre terrain. On a enseigné: se tenir à la place du four, ou du poêle, ne constitue pas la présomption (c’est sans conséquence); mais elle est constituée en établissant au-dessus de cette place un objet, si petit fut-il (116)Il implique l'autorisation et, par conséquent, une présomption.. Ainsi, dit R. Zeira, ne fût-ce qu’un mur servant à soutenir le four, il faut supposer (vu son utilité) que le possesseur a donné l’autorisation.
Pnei Moshe non traduit
שניהם אסורים כו'. כלומר דהשתא פשיט לה דבכל הני אסור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב דקתני שניהם אסורין מלהעמיד ריחיים וע''כ לרבי אליעזר בן יעקב נצרכה דאי לרבנן השתא דריסת הרגל דלא מצי מעכבי זה על זה אסורין הני דאי בעי מעכבי מצי מעכבי לא מיבעיא אלא דאפילו ראב''י מודה בהני והא כל הני דחשיב במתניתין מסתמן דרכן לוותר הן כדמסיק:
דו מתני' השותפין כו'. כלומר דהא במתני' מפני שנדרו הנייה זה מזה קאמר הא לאו הכי סתמן של אלו הדברים כמוותרין השותפין זה לזה כדאמר לקמן נהגו השותפין להיות מוותרין זע''ז בדברים הללו ואפ''ה אסורין הואיל ואי בעו מצו מעכבי ומכ''ש בכל הני דקמבעיא לן דמסתמן דאין דרכן לוותר הן:
תמן תנינן. בפ' חזקת הבתים אלו דברים שיש להן חזקה ואלו דברים שאין להן חזקה היה מעמיד בהמה בחצר תנור וכירים ורחיים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינה חזקה ובחצר שותפין עסקינן כדמפרש ר' ירמיה טעמא מפני שנהגו השותפין להיות כמוותרין זע''ז בדברים הללו וכן אמר בבבלי התם דאהעמדה כדי שותפין לא קפדי אהדדי והילכך אין ליתן חזקה:
ויאות. הוא דדוקא בחצר השותפין אין להן חזקה דלא קפדי אהדדי אבל בחצר שאינה שלו מה נפשך אם נתן לזה רשות לגדל הרי זה מגדל ברשות ואם אין לו רשות ואע''פ כן גידל וזה לא מיחה בו א''כ הרי החזיק:
בכל השורפין מעכבין זע''ז בחצר. בכל תשמישין הקבועין יכולין לעכב זה על זה שלא לעשות בחצר השותפין:
מפני כבוד בנות ישראל. שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות ולעמוד על הנהר יחפות ולגלות שוק וכן אמר בבבלי שם:
לא בדא. לא שייך זה הטעם ויכולין לעכב:
ודא דאת אמר חוץ מן הכביסה בחצר. ודייקינן מינה דבמקום שהאנשים מכבסין מעכבין בכל החצר לכבוס הוא דמעכבין:
ברם בד' אמות דחבריה לא מצי מימחי בידיה. דיכול הוא לומר בשלי אני עושה:
אם היה. ד' אמות שלו מקום משופע ומדרון יכול הוא לעכב מפני שהוא אומר לו אתה שופך בשלך ומכל מקום המים באין אצלי:
תני מקום התנור. הא דאמרינן התם תנור וכיריים אין להם חזקה דוקא מקום התנור והכיריים דאמקום העמדה לא קפדי וכל שאין מקפידין אין להן חזקה אבל על גביהן אפילו כל שהו כדמפרש ר' זעירא שעשה להן קירוי שמועיל לתנור והוי דבר חשוב דודאי ברשות עבדי וכל שצריך רשות יש להן חזקה:
רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. הַשּׁוּתָפִין קוֹנִין זֶה מִזֶּה בְחָצֵר וְחַייָבִין זֶה בְנִיזְקֵי זֶה. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר כַּהֲנָא. בְּאוֹמֵר. צְבוֹר וְאַקְנֶה. אֲבָל אִם צְבוּרִין לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּטַלְטֵל.
Traduction
R. Yohanan dit au nom de R. Yanaï (117)J., Baba (Qama 3, 8) ( 3d).: les associés d’une cour sont réputés avoir acquis l’un de l’autre les objets mobiliers (118)Pour pouvoir en user tour à tour.; par contre, ils sont mutuellement responsables des dommages qui y surviennent. Il s’agit là, dit R. Aboun b. Cahana, de ce que l’un dit à l’autre: Amoncelle les objets, et je les acquerrai; mais si un vendeur (du dehors) apporte les produits amoncelés, il faut d’abord les prendre pour les posséder.
Pnei Moshe non traduit
קונין זה מזה בחצר. קונין מטלטלין זה לזה אגב חצר כדמפרש רבי בון באומר צבור ואקנה לך אבל אם היו מטלטלין צבורי' לא קנה עד שיטלטל וימשוך כדין חצר של שניהם ונתבאר בבבלי בהספינה ובהרבה מקומות:
וחייבין זה בנזקי זה. וחילוקי דינים אלו נתבארו בפרק המניח:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source